עו"ד תבע את אגד תיור לפיצוי של כ-570 אלף שקל בשל ביטול הסכם 'ריטיינר'

מבוא ועובדות מוסכמות:

1.         בפניי תביעה כספית בעילה חוזית לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 570,940 ש"ח ליום הגשת התביעה, 13.6.11.

2.         להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים בעלי הדין:

א.         התובע הינו עו"ד במקצועו. הנתבעת הינה חברה הרשומה כדין והיא עוסקת בהפעלת שירותי תיור ונסיעות.

ב.         בחודש דצמבר 2000 נערך ונחתם בין הצדדים בעלי הדין חסכם לפי התחייב התובע לתת לנתבעת ייעוץ ושירותים משפטיים  כנגד תשלום שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 $ (דולר ארה"ב) לחודש בתוספת מע"מ עליו (להלן: "ההסכם הראשון"). תוקף ההסכם הראשון נקבע למשך שנתיים ימים וזאת מיום 1.12.00 ועד ליום 30.11.02.

ג.          ההסכם הראשון הוארך מפעם לפעם ועם הזמן אף הוגדל שכה"ט החודשי אשר נקבע בו והוא עמד על סך של 2,500 $ לחודש בצירוף מע"מ.

ד.         במועד כלשהו השנוי במחלוקת בין הצדדים, חתמו נציגי הנתבעת - יו"ר מועצת המנהלים מר יורם גולדשמידט והמנכ"ל מר יואב זאבי (להלן: "מר גולדשמידט" ו "מר זאבי" בהתאם) - על מכתב המופנה לתובע הנושא תאריך 1.1.04 לפיו  הוארך תוקף ההתקשרות  בין הצדדים בעלי הדין למשך שנתיים נוספות, וזאת מיום 1.1.04 ועד ליום 31.12.05 (להלן: "מכתב ההארכה" או ''ההסכם השני'' לפי הקשר הדברים ותוכנם ).

ה.         לימים התחלף יו"ר מועצת המנהלים של הנתבעת, מר גולדשמידט, ובמקומו מונה מר יצחק יואל (להלן: "מר יואל"). או אז התקיימה ביום 15.7.04 פגישה בין התובע לבין מר יואל ובה נמסר לתובע על הפסקת ההתקשרות עימו החל מיום 31.8.04. בהמשך, מר יואל שלח לתובע מכתב מיום 20.7.04 ובו הודיע לו על סיום העסקתו, ביקש ממנו להעביר את תיקי הנתבעת שבטיפולו למשרד עו"ד אשר אקסלרוד וכן לקיים עימו חפיפה לצורך העברה מסודרת של אותם תיקים (להלן: "הודעת הביטול").

            בהתאם להודעת הביטול, הנתבעת שילמה לתובע את שכה"ט אשר סוכם ביניהם עד ליום 31.8.04.

ו.          ביום 3.10.10 פנה התובע לנתבעת במכתב אליו צורפה טיוטת כתב התביעה וביקש לבחון אפשרות סילוק תביעתו על דרך הפשרה. הדבר לא צלח ומכאן התביעה.

טענות הצדדים בתמצית:

3.         לטענת התובע, הנתבעת ביטלה באופן פתאומי וחד צדדי את ההסכם השני וזאת בחוסר תום לב ושלא כדין.  בנדון פעלה הנתבעת משיקולים זרים  ומאחר ומר יואל, יו"ר מועצת המנהלים החדש של הנתבעת,  ביקש לתגמל אנשים שחפץ ביוקרם.  השירות אשר נתן התובע לנתבעת היה ללא כל דופי ומעולם לא היו לנתבעת טענות או הסתייגויות לעניין זה.  התובע מדגיש כי לא היו לו קשרים חבריים עם נציגי הנתבעת וכי ההתקשרות ביניהם היתה ממניעים ענייניים בלבד.

            הואיל ולטענת התובע ביטול ההסכם השני על ידי הנתבעת מהווה הפרה של ההסכם ביניהם, התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא השכר המוסכם, 2,500 $ בתוספת מע"מ עליו, וזאת מיום 1.9.04 עד לתום תקופת ההתקשרות,  16 חודשים, כשהוא משוערך להיום. כן מבקש התובע לחייב את הנתבעת  בפיצוי בגין הפסד הכנסות, עוגמת נפש ופגיעה במוניטין שהיו מנת חלקו בעקבות ביטול ההסכם השני עם הנתבעת בסך של 250,000 ש"ח.

4.         הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה על הסף בטענה כי היא מוגשת בשיהוי ניכר, כחודש ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות.  לגוף העניין, טענה הנתבעת כי ההסכם השני  נערך שלא ביושר ובחוסר תום לב, שכן מכתב ההארכה יצא במועד מוקדם מהמועד המופיע בו וכשהיה ידוע לכל הנוגעים בדבר כי הנהלת הנתבעת עתידה להתחלף בזמן הקרוב. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ההסכם השני בוטל בשל העדר שביעות הרצון מרמת השירות של התובע, דבר העולה לכדי הפרתו.  התקשרות  הנתבעת עם עו"ד אקסלרוד במקום התובע באה אפוא משיקולים ענייניים והדבר הוכיח את עצמו לאור רמת השירות והקשר הטובים להם זכתה הנתבעת בעקבות זאת. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע לא הוכיח את נזקיו הנטענים ולא עמד בחובת הקטנת הנזק וכי יש לייחס לו אשם תורם.

ד י ו ן:

5.         במסגרת הדיון בתביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית  מטעם התובע, ומנגד הוגשו תצהיריהם של מר יואל, חשב הנתבעת מר אפי כחלון (להלן: "חשב הנתבעת"), כמו גם חוות דעתו של מר אבי הנדסב, וזאת ביחס למועד בו נוצר מכתב ההארכה בשרתי המחשב של הנתבעת (להלן: "מומחה הנתבעת").

            כל המצהירים העידו בפניי, זאת למעט מר יואל, שלא התייצב לדיון, וב"כ הנתבעת ביקש למשוך את תצהירו מתיק בית המשפט, כפי שאכן נעשה.

6.         טענת השיהוי אשר העלתה הנתבעת אינה אהודה בהלכה הפסוקה, שכן, קבלתה מחייב דחיית התביעה על אף הגשתה במסגרת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, זאת מבלי לדון ולהכריע בטענות הצדדים לגופן. הדברים באו לידי ביטוי ב- ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה,  ירושלים, פ"ד נז(5) 433, שם נפסק כדלקמן:

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעלי דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט.... נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאי לקבלתם הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים" (שם, עמ' 445 ד'-ז').